פשוט מאוד – כאב הוא אינו יסוד אלא מנגנון. במלים אחרות – כאב הוא אחת ממערכות ההגנה שהמוח מפעיל.
מה הכוונה מערכת הגנה במוח?
המוח שלנו פועל בארבעה שלבים מול כל ארועי המציאות. איסוף נתונים, בחינה ויצירת הקשרים, הסקת מסקנות ותגובה.
תוכל להסביר קצת יותר על כל אחד מהם?
בהחלט. איסוף נתונים מתמיד אומר, שהמוח מקבל ללא הפסקה מידעים מהגוף ומהחוץ. כל מידע נכנס לאזור המסויים שלו בכדי לעבור בחינה.
הבחינה היא הפרשנות של המידע שהתקבל. הדרך של המוח לפרש את הדברים היא על ידיי התאמת האירוע הנוכחי לאירועים דומים שקרו בעבר. כלומר, לכל אירוע שיקרה יחפש המוח אירוע דומה מהעבר שיוכל לקשור אותו אליו. ע"י ההקשרים שעשה המוח הוא מסיק מהי התגובה הנדרשת ושולח פקודה בהתאם. דרך אגב, שלב התגובה הוא גם השלב בו נולד הכאב.
כאב הוא השלב האחרון?
נכון, עד שלב התגובה כאב הוא אינו חלק מהתהליך. גם אז לא מחייב כלל שיופיע. רק לאחר שבמוח התגבשה המסקנה שמדובר במצב בעייתי ומסוכן תתפתח תחושת הכאב. זה תהליך שלפעמים קורה באלפית השנייה – כמו למשל כשנוגעים במשהו רותח או לעתים בתהליך הדרגתי – כמו למשל התפתחות של כאבים אורתופדיים. כך או אחרת, אם כבר מופיע כאב אז כנראה שיש לכך סיבה טובה.
איזו סיבה טובה יש שיכאב לי?
כאמור, המוח מפתח את תגובת הכאב רק לאחר שקיבל נתונים על כשל כלשהו, ויצר הקשר למצב סכנה. מתוך ההקשר תעלה המסקנה שצריך להתריע על בעיה ולצמצם תנועה. זה סיכומו הפשוט של סיבת היווצרות הכאב – התעוררות האדם למצב והגבלת התנועה. כלומר, הכאב מחייב אותנו להיות בקשר עם המתרחש גם הכרתי וגם תפקודי. זו כל הפואנטה.
אז כאב הוא אמיתי או דמיוני?
זו שאלה נהדרת. מצד אחד הכאב איננו בגוף ומצד שני המוח מקיים אותו באופן מלא ואמיתי. אם נחשוב עוד קצת, נבין, שכאב הוא למעשה עניין סובייקטיבי, שעוצמתו תלויה בגודל הצרה ובתרגום שהמח עושה לה. זו גם הסיבה שישנם כאלו שסבילותם לכאב גדולה ואחרים שאינם סובלים כאבים בכלל. כך או אחרת, הופעת כאב היא קריאה של המוח להתייחסות ויצירת הגבלות של תנועה בגוף.
איך בכל זאת נפטרים מהכאב?
כולנו מכירים זאת, כשמופיע כאב אנו מיד רוצים שיסתלק ומציינים אותו כ- "הבעיה" עצמה. מתברר שזו שגיאה גדולה ושהכאב הוא אינו הבעיה ובטח לא הגורם למצב. כאב הוא השלב האחרון של הבעיה וכדי לטפל בו חשוב למצוא את ההתחלה. במלים אחרות, מקור הכאב הוא לרוב אינו מקור הבעיה, מכיוון שהבעיה נמצאת בנקודה כלשהי בגוף והכאב נמצא בראש.
רוב האנשים הסובלים מכאבים יבחרו לפעול מול הכאב. יש שיצמצמו פעילות, יש שייקחו משככי כאבים, יש שיסבלו ויתלוננו בלי לעשות כלום ויש שיהיו במרדף מתמיד להרגעת תחושת הכאב. עפ"י רוב כל השיטות הללו ינציחו אותו ולא יועילו. הסיבה נשארה אותה סיבה- הכאב הוא סה"כ אחיזה שלנו את המציאות ועד שלא נתפוס את המציאות אחרת לא יפוג הכאב.
כאב הוא לא דבר שנפטרים ממנו, אלא דבר שלוקחים עליו אחריות.
מה הכוונה "לקחת אחריות על הכאב"?
הכוונה להפוך מקורבן לאדון. במקום להיות במרדף שמרגיע כוחות שהשתלטו עלינו לייצר שליטה על הכוחות. במקום לנסות להיפטר מהכאב ללמוד לקחת עליו אחריות. לשפר את תפקוד המוח, כך שבעיות שהוא מזהה לא יתורגמו לכאב שלעתים אינו פרופורציונלי.
איך עושים זאת?
פיתוח מודעות ומתן כלים. אין ספק שהרגעת המצב האקוטי חשובה ובאם יש לדוגמא דלקת נהיה חייבים לפזר אותה בדרך כזו או אחרת, אך הרגעת המצב לא בהכרח תעזור ולרוב היא מחזיקה מעמד לזמן מסויים בלבד. לכן, טיפול בכאב עצמו זהו רק חלק קטן בתהליך. החלק היותר גדול ומשמעותי הוא ללמד את המוח להשתלט על המצב.
ככל שאדם ידע באופן מקיף ומלא יותר את מרכיבי הבעיה שלו (ושוב, לא מרכיבי הכאב) יהיה לו מול מה לעבוד. מחשבתם של מרבית הסובלים מכאב מצומצמת לכאב עצמו ולכן הם גם נשארים אובדי עצות. מי יודע מה לעשות עם כאב…?! אפילו המטפלים הטובים ביותר לא יכולים לטפל בכאב עצמו, כי הכאב עצמו לא באמת קיים (על אף שהוא קיים לחלוטין). הטיפול הוא מול הבעיה הגופנית ובשיפור תרגומי המוח למצב.
ומהם הכלים?
המאבק המתמשך של האדם להרגיע את הכאב מתיש ומתסכל. זה בערך כמו לבקש מאדם להפסיק לחשוב על צבע אדום. עצם הבקשה מקיימת את המחשבה. בדיוק כך בכאב. ההתעסקות בו מקיימת אותו כל הזמן, כי הוא מתחיל בראש ונגמר בראש. לכן, חשוב לשנות את ההתכוונות והמחשבה ממקום תגובתי למקום תפעולי. ככל שאדם ידע להתנהל בגופו כך במוחו יהיו פחות פרשנויות והקשרים של מצוקה. למידה של הרגלי ההחזקה והתפקוד הינם קריטיים. לכן גם תרגול הוא חלק כ"כ מהותי בטיפול בבעיות כאב.
תוכל לסכם את הכל בכמה משפטים?
כאב הוא לא יותר מאשר אחיזה של המוח את המציאות. הוא גם נוכח וגם איננו באותה המידה. הדרך לפוגג אותו חייבת להיות ע"י הרגעת הגורם המעורר אותו ויצירת הקשרים חדשים במוח (של שליטה ולא קורבנות). טיפול בכאב הוא איננו רק טיפול במגע, אלא תהליך שלם שבו האדם לומד לחשוב אחרת ולהתייחס אחרת למצבו האישי. לפתח סבילות לכאב ולא לראות בו כגורם מאיים שצריך רק להפיטר ממנו. ללא שינוי תפיסתי המרדף אחרי שחרור הכאב עלול להיות מתיש ומתסכל. החדשות הטובות הן, שאפשר לצאת כמעט מכל בעיה.
